החלטה בתיק ת"א 58218-10-10

1.            לפניי בקשה להתיר לבא כוח הנתבע שכנגד להגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע שכנגד.

2.            בכתב התביעה שכנגד שהגישה המשיבה כנגד המבקש נטען כי המבקש פינה באיחור את הנכס ששכר ממנה והשאיר אותו במצב בלתי כשיר להשכרה. עוד נטען כי בעקבות פגישה שנערכה בין הצדדים ביום 17.3.10 קיבלה המשיבה מהמבקש סך של 3,000 ש"ח על חשבון החוב.

3.            לטענת המבקש, בפגישה מיום 17.3.10 נכחו מר הדר ונציג נוסף מטעם המשיב וכן המבקש ובא כוחו. ההמחאה שמסר המבקש למר הדר באותה פגישה נמסרה על פי דרישת מר הדר ובנסיבות הידועות רק לנוכחים באותה פגישה. נסיבות אלה יכולות להכריע את גורל התביעה שכנגד, שכן לטענת המבקש היווה התשלום גמר החשבון הכספי בין הצדדים, ובוצע על פי דרישת מר הדר כתנאי לטיפולו בעניין חוב הארנונה שהצטבר על שם המבקש בעיריית ירושלים. התשלום שולם למרות שהמבקש הכחיש מכל וכל את דבר קיומו של חוב כלשהו למשיבה לאחר שעזב את הדירה.

עוד לטענת המבקש, אי הענות לבקשה תפגע באופן משמעותי ביכולתו של המבקש להציג ראיותיו בפני בית המשפט. המבקש מציין כי במועד הגשת התביעה העיקרית בשנת 2009 לא יכול היה לצפות את הגשת התביעה שכנגד מטעם המשיבה ואת הצורך בעדות בא כוחו, שכן נושא התביעה שכנגד אינו קשור לנושא התביעה העיקרית וכן מכיון שהתשלום היווה גמר החשבון הכספי בין הצדדים.

4.            לטענת המשיבה, מכלל 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן - כללי האתיקה) ניתן ללמוד כי על עורך הדין להתפטר מן הייצוג במידה והוא מבקש להעיד מטעם לקוחו ולא היה עליו מלכתחילה לייצג בתיק, וכן כי ראוי היה לקבל אישור הוועד המחוזי בטרם הפניה לבית המשפט. עוד לטענת המשיבה, על בית המשפט למנוע מיוזמתו מצבים שבהם עורך הדין יעיד מטעם לקוחו תוך יצירת התנגשות בלתי נסבלת בין החובות השונות המוטלות עליו.

עוד טוענת המשיבה כי ב"כ המבקש מבקש להעיד בדיוק בעניין המהותי שבין הצדדים ותוכן המשא ומתן שהתנהל ביניהם. לא מדובר בעניין טכני גרידא, וחומרה יתירה יש בכך שב"כ המבקש מוסר את גרסתו במסגרת הבקשה, בטרם הורשה לעשות כן. לטענת המשיבה אין זה ראוי שעורך דין המופיע בפני בית המשפט בתיקים שונים יעלה להעיד, תוך שהוא מעמיד את בית המשפט במצב בלתי אפשרי שבו ייתכן ויהא עליו לקבוע ממצאים לעניין מהימנות עדותו. ב"כ המבקש הוא שבחר לנהל מו"מ ישיר עם מנהל ובעלי התובעת שכנגד ומטעם זה בלבד לא היה זה ראוי מלכתחילה שייצג את לקוחו בתיק זה.

5.            בתשובת המבקש נטען כי ה"משא ומתן" בו נכח במשרד מנהל המשיבה התנהל בנושא אחר לגמרי - עיקול חשבון הבנק של המבקש - זמן רב לפני שבאו לעולם התביעות בתיק זה. מנהל המשיבה ניצל את ההזדמנות והתנה את המו"מ בענין העיקול בכך שתחילה יוסדר "חוב" המבקש. באותה עת לא העלה איש מהנוכחים בפגישה על דעתו שהעניין יגיע לכדי הליכים משפטיים.

המבקש מסכים כי דרך המלך שקובע סעיף 36 לכללי האתיקה הינה אי ייצוג לקוח כאשר יש צורך להעיד לטובתו במשפט, אולם טוען כי כלל 36(ב) מאפשר עדות כזו ברשות בית המשפט. המחוקק מסר את שיקול הדעת בעניין זה לבית המשפט הדן בתיק, ולא קבע קריטריונים בעניין כי אם סמך על שיקול דעתו ועל ההגיון הבריא של בית המשפט. שיקול דעת זה נועד למקרים כגון המקרה דנן, שכן בתביעה שבהיקפה הינה "תביעה קטנה" אין מקום להתפטרות מייצוג ולשכירת שירותי עורך דין נוסף על ידי המבקש, צעדים שיכבידו עליו באופן משמעותי וחסר פרופורציות להיקף התביעה, יגרמו לו נזק מיותר ואף יסרבלו את הדיון.

עוד לטענת המבקש, עדות בא כוחו בעניין הפגישה במשרד מנהל המשיבה הינה קצרה, תכליתית, פשוטה ורלבנטית ביותר לנושא המחלוקת, ובתיק כה פשוט וכה קטן בהיקפו לא ייגרם כל עוול, עיוות דין או קושי ענייני או פרוצדוראלי כלשהו כתוצאה ממתן העדות.

עוד טוען המבקש כי אין כל בסיס לטענת המשיבה בתגובתה כאיל היה על המבקש לפנות תחילה לועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ונהפוך הוא - על פי סדר ההופעה בכלל 36(ב) הנ"ל בית המשפט קודם לועד המחוזי.

דיון

6.            כלל 36 לכללי האתיקה קובע כי:

"(א) לא ייצג עורך דין אדם בהליכים משפטיים, לרבות ערעור, אם הוא עומד להעיד מטעם אותו אדם באחד משלבי ההליכים האמורים; נקרא עורך הדין להעיד מטעמו של אדם אחרי שהחל לייצגו - יחדל מן הייצוג.

(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על מסירת עדות כשעורך דין נקרא להעיד בידי בעל דין יריב, או בענין שהוא טכני או ברשות בית המשפט או ברשות הועד המחוזי."

7.            הכלל האוסר על עורך דין המעיד בהליך להוסיף ולייצג את מרשו נועד בראש ובראשונה למנוע היווצרותו של ניגוד עניינים בין חובותיו כעורך דין, הן כלפי מרשו והן כלפי בית המשפט, ובין חובתו כעד (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 338 (1995)). טעם נוסף הוא שמירה על כבוד המקצוע, על ידי מניעת מצבים בהם יהיה על בית המשפט לקבוע ממצאי אמינות ביחס לעדותו של עורך דין (ראו גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 374 (2001)). לכאורה תומכים שיקולים אלה באיסור על מתן עדות על ידי עורך דין, אולם איסור כזה עלול למנוע עדויות חיוניות בעניינים שבידיעתו הבלעדית של עורך הדין, ולפיכך נקט מתקין הכללים בפתרון של איסור על המשך הייצוג ולא איסור על מתן העדות (קלינג, עמוד 373).

8.            כלל 36 מכיר בהיתכנותם של שני מצבים שונים. האחד הוא עו"ד המתבקש לייצג אדם בהליך משפטי כאשר כבר ידוע לו כי הוא עומד להעיד מטעם אותו אדם. במצב זה נאסר על עורך הדין לקבל על עצמו את הייצוג. מצב שונה הוא כאשר לאחר שקיבל על עצמו את ייצוגו של אדם בהליך משפטי מתברר לעורך הדין כי יהיה עליו להעיד מטעמו. במצב זה עליו לחדול מן הייצוג.

באשר לשני המצבים נקבעו בסעיף קטן (ב) מספר חריגים שבהתקיימם אין איסור על עורך הדין הנותן עדות להוסיף ולייצג את מרשו. אחד מחריגים אלו הוא כאשר ניתנה לו רשות בית המשפט לעשות כן.

9.            לא מצאתי פסול בהתנהלותו של ב"כ המבקש בעניין זה. ב"כ המבקש החל לייצג את התובע זמן רב לפני שהוגשה התביעה שכנגד, ומשהתברר כי יהיה עליו להעיד במסגרת התגוננותו של המבקש מפני התביעה שכנגד פנה כנדרש אל בית המשפט בבקשה להתיר לו לעשות כן. בנסיבות אלה לא ברורה תלונת המשיבה על כך שלא היה עליו לייצג בתיק מלכתחילה וש"הוא שבחר לנהל מו"מ ישיר עם מנהל ובעלי התובעת", כמו גם טענתה כי היה עליו לקבל את אישור הועד המחוזי טרם הפנייה לבית המשפט - אפשרות שהינה חלופה לבקשת רשות מבית המשפט ולא תנאי לבקשת רשות כזו.

10.        אכן, נראה כי בנסיבות מסוימות יהיה זה נכון יותר לפנות אל לשכת עורכי הדין בבקשה לקבלת רשות לייצג לקוח ולא אל בית המשפט, שכן לשכת עורכי הדין היא הגוף המופקד על שאלות של אתיקה מקצועית (ראו ת"א (מחוזי נצ') 32375-02-10 עמירם נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים, 22.2.12)). אולם כאשר מדובר בצורך במתן עדות המתעורר בהליך המצוי בעיצומו, דומה שהדרך בה נקט המבקש היא היעילה והרצויה - " הטעם העיקרי, המצדיק הענקת סמכות לבית המשפט, הוא הרצון למנוע דחייה של המשך המשפט, עד אשר יועבר הייצוג לעורך דין אחר. הכוונה היא בעיקר למקרים, שבהם הצורך בעדותו של עורך הדין מתעורר, באופן בלתי צפוי, תוך כדי המשפט: עקב אי התייצבות של עד או התפתחות אחרת במהלך המשפט" (קלינג, עמודים 376-375 ).